עדי נכסים אילת בע"מ נ' אילות 61 אילת

החלטה

התובענה בתיק דנן, עניינה סילוק יד ותביעה כספית בסך 187,480 ₪. על פי כתב התביעה, לתובעת זכויות חכירה לדורות במקרקעין המצויים בכתובת אילות 61 אילת והכוללים שני משרדים הנמצאים בקומת הכניסה בשטח של כ - 24 מ"ר כ"א, וכן אולם בשטח כ - 290 מ"ר המשמש כמקלט הנתבעת נטען, פלשה והסיגה גבול לשטחים הנ"ל שבבעלות התובעת, מחזיקה בהם שלא כדין ומסרבת להתפנות.

במסגרת כתב ההגנה העלתה הנתבעת טענה מקדמית לפיה יש לדחות את התובענה בשל הליך תלוי ועומד והפנתה לתביעה אותה הגישה ביום 22.5.2012 כנגד התובעת, למפקח על רישום המקרקעין בבאר שבע ( נספח א לכתב ההגנה) ושמהותה הוגדרה – צו מניעה/ הריסה, החזרת המצב לקדמותו ומניעת הסגת גבול. נטען, כי מדובר באותה מסכת עובדתית שמסגרתה עתרה למתן סעדים של צו מניעה, צו הריסה ומניעת הסגת גבול בשטחים המשותפים לדיירי הבניין כשאלה מתבקשים בקשר עם אותם שטחים נשוא תובענה זו ( להלן: השטחים שבמחלוקת) . לכתב הגנתה צרפה הנתבעת העתק מכתב הטענות שהוגשו בפני המפקח על רישום המקרקעין, והוסיפה כי השטחים המשותפים הם רכושו של הבית המשותף, וככל שנרשמה התובעת כבעלת זכויות על שטחים אלה במנהל או בכל מקום אחר, הרי שמדובר ברישום כוזב במרמה של התובעת והוא בניגוד להיתר הבניה.

3.הנתבעת בתגובתה, טענה כי משלא הציגה הנתבעת את המסכת העובדתית והסעדים העולים מהתביעה שהגישה למפקח על רישום המקרקעין ולא הראתה כי הם זהים לכתב התביעה המונח בפני בית משפט זה, די בכך לדחות את בקשתה. עוד הוסיפה, כי הנתבעת לא גילתה את העובדה לפיה התובעת הגישה למפקח על המקרקעין בקשה לסילוק התביעה בשל חוסר סמכות עניינית ומעשה בית דין. הוסיפה, כי הנתבעת מושתקת מלטעון טענה בדבר זכויותיה של התובעת בנכסים בשל מעשה בי- דין שכן כל תביעות הנתבעת באו לקיצן בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד (בת.א 454/89, ת.א 493/91 ובת.א 87/90).

באשר לסמכות העניינית טענה כי בית המשפט מוסמך לדון בעניין זכויותיה הקנייניות מכוח סמכות שבגררא בהתאם לסעיף 76 לחוק בתי המשפט, וכי עילות התביעה המונחות בפני בימ"ש זה אינם מצויים בתחום סמכותו העניינית של המפקח כפי שהוגדרו בסימן ד' לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969.

הנתבעת הגישה תשובה לתגובה, אף על פי שלא קבלה רשות לעשות כן, התובעת הגישה בקשה למחיקת כתב התשובה, אולם לא מצאתי להורות על מחיקתו.

4.עיינתי בכתבי הטענות ובכתבי הטענות שהוגשו בב"ש 33/12 בפני כב' המפקח על רישום המקרקעין ש. הייזלר ,המלמדים על המחלוקת בין הצדדים ועל הסעדים שנתבעו במסגרתו, ומצאתי כי הכרעה בתובענה שהוגשה בפניו יהיה בה כדי להשפיע על תוצאות ההליך שלפניי. ואנמק:

על פי כתב התביעה שלפניי, התובעת, חברה בע"מ, רכשה במרץ 2010 את השטחים שבמחלוקת (הכוללים שני משרדים הנמצאים בקומת הכניסה בשטח של כ - 24 מ"ר כ"א, וכן אולם בשטח כ - 290 מ"ר שייעודו לשמש מקלט לדיירי הבניין ) בבניין מגורים, וקבלה את החזקה ביום 28.11.2010 לטענתה, הנתבעת – נציגות הבית המשותף ממשיכה לעשות שימוש בשני המשרדים, והדיירים עושים שימוש במקלט לאחסון מיטלטלין שונים, זאת מבלי לקבל אישורה ושלא בהסכמתה תוך שהם משיגים גבול, ומכאן עתירתה לסעד של פינוי וסילוק יד ולדמי שימוש.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כאמור, כי רישום הבעלות של התובעת על השטחים שבמחלוקת מבוסס על מצג שווא ורישום כוזב, שכן מדובר בשטחים שהם חלק מהרכוש המשותף לכלל דיירי הבניין שחלקם מתגוררים בו מזה שנים רבות, ועושים בשטחים שבמחלוקת שימוש מזה שנים רבות, וכי התובעת עצמה היא זו שהסיגה גבול שכן פרצה ברגל גסה ובכוח לאחד השטחים בקומת הכניסה וכן למקלט הבניין, תוך ניסיון לבצע שינויים, ורק פניה של הנתבעת למשטרה ועתירתה לצו מניעה למפקח על רישום המקרקעין, והצבת שומר בשטחים שבמחלוקת מנעו המשך הסגת הגבול בשלב הזה.

כתב התביעה שהוגש בפני המפקח, מעלה מחלוקת סביב שאלת הבעלות על מקלט הבית המשותף ועל המשרדים בקומת הכניסה, המדובר באותם שטחים הם השטחים שבמחלוקת בתביעה שלפניי, כאשר עיקר הסעדים להם עותרת התובעת (הנתבעת כאן) הם צו שימנע מהנתבעת ( התובעת כאן) לבצע פעולות בניה (המפורטים בסעיף 9 לכתב התביעה), מניעת כל פגיעה אחרת ברכוש המשותף או בכל חלק בו, בניה מחדש והחזרת המצב לקדמותו, ולהימנע מכל פלישה או הסגת גבול או שימוש יחידני בכל חלק מהרכוש המשותף.

הנה כי כן, בשתי התובענות, עניין לנו בהסגת גבול נטענת של שני הצדדים, זו כנגד זו, וביחס לשטחים שנטען כי הם חלק מהרכוש המשותף בבית משותף.

עיון בהחלטת מיום 4.12.2012 של כב' המפקח על המקרקעין בבאר שבע ( ב"ש 33/12 למחיקת התובענה אותה הגישה עדי נכסים) מעלה, כי בהחלטתו קבע כב' המפקח שאין מקום לדחיית התובענה על הסף כפי בקשת הנתבעת (עדי נכסים) וטענותיה בבקשה כמו טענות נוספות דרושות ליבון עובדתי וכדי להכריע בהם יש צורך להיכנס לגופה של המחלוקת בין הצדדים. הווה אומר – בחינת הזכויות ברכוש המשותף. בנקודה זו מצאתי להפנות את ב"כ התובעת לסעיף 72(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט -1969, המורה מפורשות, כי סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר הסגת גבול מצד בעל דירה לגבי דירה אחרת או לגבי הרכוש המשותף רשאי תובע להביא לפי בחירתו, לפני בית המשפט המוסמך או לפני המפקח. מכאן כי טענת התובעת לפיה המפקח אינו מוסמך לדון בסעדים הנדרשים בתביעה שלפניי, דינה להידחות בכל הקשור לסילוק יד וכנגזרת מכך גם ביחס לסעד הכספי, שכן זה כרוך בתוצאות שלאחר בחינת הזכויות בשטחים שבמחלוקת והנטען כי הוא רכוש משותף, והזכות לשימוש בו.

עוד נלמד כי שתי ישיבות להוכחות נקבעו בפני המפקח על רישום המקרקעין. הראשונה נקבעה ליום 9.4.2013 וישיבה נוספת ליום 21.5.2013.

5.הנני סבורה כי התוצאה בהכרעה כאמור, יהיה בה כדי להשליך על שאלת בעלותה של התובעת במקרקעין שביחס אליהם מבקשת התובעת כאן את סילוק ידה של הנתבעת ( נציגות הבית ודיירי הבית) ואף לייתר את הדיון שלפניי. כפועל יוצא מכך, יכול ותהא גם השלכה באשר לשאלת חיוב הנתבעת בסכומים המפורטים בכתב התביעה. הכלל הוא שאין טעם והגיון בניהול שני הליכים במקביל באותו עניין בין אותם בעלי דין, לכן מוסמך בית המשפט לעכב דיון מחמת הליך תלוי ועומד. על הטעם ביסוד סמכות זו נאמר:

"סמכות של בית המשפט לעכב הליך כאשר מתקיים הליך אחר המעורר שאלות דומות אינה שנויה במחלוקת. זוהי סמכות שבשיקול דעת והיא הופעלה לא אחת תוך שקילת יעילות הדיון, יעילות המערכת השיפוטית, חסכון במשאבי זמן והוצאות, מניעת הכרעות סותרות, נוחות בעלי הדין, הכרעה מהירה, מאזן הנוחות וכיו"ב". (ראה רע"פ 3765/01 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' קפלן. כב' השופטת שטרסברג –כהן, פסקה 3).

עוד נאמר באותה פרשה:

"... בתי המשפט האמריקאים רואים את עצמם מוסמכים להורות על עיכוב הליכים גם כאשר אין מדובר באותם צדדים וגם כאשר פסק הדין בהליך האחר לא יכריע בכל השאלות העומדות על הפרק, ובלבד שיהיה בו כדי לצמצם ולעזור ולהכריע בשאלות של משפט התלויות ועומדות בהליך הנוסף. ... כללים אלה עולים בקנה אחד עם שיטתנו המשפטית ומתיישבים עם השכל הישר ועם סוג השיקולים אותם בית המשפט שוקל בבואו להפעיל את סמכותו לעכב הליכים" (שם בפסקה 4).

דברים אלו נכונים גם למקרה שלפניי וכאמור לעיל. ההליכים, זה שלפניי וזה שלפני המפקח אמנם אינם זהים לחלוטין בכל הסעדים המתבקשים. יחד עם זאת, מתוך כתבי הטענות בהם עיינתי יש בהליך המצוי בפני המפקח חשיבות רבה לשאלות העולות ונובעות בהליך כאן, עד כדי הכרעה בהן, ואין מקום לקיומם של שני הליכים מקבילים.

6.מכל האמור, לא מצאתי להורות על דחיית התובענה, כן מצאתי להורות על עיכוב ההליכים בבירורה וזאת עד ליום 30.10.2013. ככל ויינתן פסק דין במסגרת ההליך המתנהל בפני המפקח כי אז יגישו הצדדים העתק הימנו בתוך 7 ימים והחלטה באשר להמשך ההליכים תינתן בהתאם.

נקבע לתזכורת פנימית ליום 30.10.2013.